<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' מצה ח"א</h1>
<h2>דף לה.</h2>
ואלו דברים שאדם יוצא בהן י"ח בפסח בחטין ובשעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הני אין אורז ודוחן לא מנה"מ אריב"ל וכן תני דבי ר"י לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאין לידי חימוץ יצאו אלו שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון. ול"ל דר"י ב"נ דאמר אורז מין דגן היא וחייבין על חימוצו כרת. וכן היה (ר' יצחק ב"נ) [ר"י] אמר קרמית חייבין בחלה ירושלמי קרמית ר"י ב"נ אמר באה היא לידי חימוץ ומצה ורבנן אמרו [אינה] באה היא לידי חימוץ ומצה. ויבדקנה, על עיקר בדיקתה פליגין וכו'. וליתא לר"י לא באורז ודוחן ולא בקרמית שקורין בלעז נייל"א. רשב"ג שמע לה מן הדין קרייא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חיטין שורה זו שיבולת שועל למה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה שעירה זו שעורה נסמן זו שיפון כוסמת זו כוסמין גבולתו זו לחם ע"כ גבולו של לחם ולמדין מן הקבלה, א"ר סימון מן מה דכתיב ויסרו למשפט אלקיו יורנו כמו שהוא דבר תורה. ירושלמי (פ"ב ה"ד) מצה שרובה דגן יוצאין בה וגרסי' בירושלמי דחלה (פ"ג ה"ה) העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצאין בה י"ח בפסח ואם לאו אין יוצאין י"ח בפסח א"ר אילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דתמן אמרינן עד שיהא בה רובו דגן וטעמו דגן ורה"א (ו)טעמו דגן אעפ"י שאין רובו דגן ר' יונה הוה מסמיך לר' זעירא שמע קליה דרב אילא יתיב מתני ר' יוחנן אמר טעמו דגן ואעפ"י שאין רובו דגן ר' יוסי בשם ר' יוחנן עד שיהא רובו דגן וטעמו דגן אמר מחלפא היא בידי' וסימן הוה ליה ר' יוסי כר"ה. אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת דקי"ל מי פירות אין מחמיצין וכ' רש"י ז"ל נהי דאין חייבין אבל נוקשה הוא ואסור ומוכחא מילתא מהא דתניא במנחות (נ"ד.) תפוח שרסקו בעיסה וחמצו אסור וכו' ואסיקנא אפ"ה רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה מיהו הוה. וק"ל הא דגרסינן לקמן (מ'.) לא ליחרוך איניש תרתי שיבלי בהדי הדדי דילמא נפיק מיא ובלע אידך אלא אמר רבא מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין וגבי חצבי' דאבישונא נמי שרי. ורבינו יעקב הכין ס"ל ומוקי' לה לההיא דמנחות כשיש מים בתפוח כי קתני לתוך העיסה אלמא מעיקרא עיסה הוה וכיון דאיכא [מים איכא] למימר נתחמץ מיהו חמץ גמור לא הוה דאין במים כדי לחמץ. ורבי' אפרים הכי ס"ל ומשכחת מששהתה עד כדי שנתפחה ונראה שהחמיצה, אבל אינו נראה, מותרין אפי' באכילה.
<h2>דף לו.</h2>
ת"ר יכול יצא י"ח במעשר שני בירושלים ת"ל לחם עוני דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר מצות מצות ריבה א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש [וכו' והתניא אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש] ואם לש רג"א תשרף מיד וחכ"א תאכל אר"ע ישבתי הייתי אצל ר"א ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו דבר ואע"פ שאין לשין מקטפין בו ואוקימנא ל"ק הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני כלומר לילה ראשון שעונין עליו דברים בעינן לחם עוני לא יהא עשירה בשאר ימים מותר כדאמר ריב"ל לבריה יומא קמא לא תליש לי בחלבא לישנא בתרא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לישו לי בדובשא. ואיכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד בין בלישה בין בקיטוף אסור אפי' בשאר ימים ואיכא מאן דשרי. וכתב רבי' אלפסי מסתבר דהל' כר"ע דאמר יום ראשון אסור יום שני מותר דהא אמר ריב"ל כותיה ס"ל וכלישנא בתרא יומא קמא לא תלישו לי בדובשא ורבי' אלפסי לא חש לשינוייא בתרא דהא אמרינן לעולם בחלבא וכדאמרינן כעין תורא שרי ה"נ כעין תורא שרי. ובנוסחא דילן כעין תורא ופי' (בירושל"א) [כבירושלמי (פ"ב ה"ד, ועי' לק' ל"ח:)] רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות. ואי איתא לההיא פירושא שנייא הכי, יומא קמא לא תלישו לי בדובשא ובחלבא מכאן ואילך לישו לי או בחלבא או בדובשא כעין תורא שרי כדתנן חלות תודה ורקיקי נזיר יוצאין בהן. ואית דמפרשי דשינוייא בתרא לא דמתרצי שינויא קמא אלא כדקס"ד מעיקרא אידי ואידי ביו"ט ראשון, ולשתי לחם עיסה דקאמר, כעין תורא היא א"כ ליתא לסייעתא דריב"ל. ומסתברא דהדרינן לעיקר הלכתא דיחיד ורבים הלכה כרבים והלכה כחכמים ואסרינן בשאר ימים בין לישה בין קיטוף ואע"ג דקי"ל מי פירות אין מחמיצין ה"מ בעינייהו אבל הכא ע"י מים הוא כדפרישא רבוואתאי הלא"ה שרי. וצ"ע דהא ר"ע ור"א ור"י רבים נינהו ומשמע דמותר ועוד מעשה רב. והלכך פלוגתא דרבוותא נינהו ואזלינן לחומרא. ירושלמי ריב"ל אמר אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יהא בו משקה [וכו'] א"ר יוסי תמן רביעית המתחלקת לכמה חלות וש"מ אפי' בלילה הראשונה כעין תורא מותר.
<h2>דף לו:</h2>
ואית דאמרו הנ"מ בתנורים קטנים שהאשה (שוה) [שוהה] באפייתה אבל בגדולים כעין תנור שלנו לש ואופה יותר מה' רבעים קמח ואין לשנות.
ת"ר לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה יכול לא יצא אדם י"ח [אלא] בפת הדראה ופת קיבר וכו' וחליט דהכא זו חלת המשרת הנעשית ע"י שמן ונקרא חליט של בעלי בתים. והא דגרסינן בהחולץ (יבמות מ'.) האי חליט מצה היא אמר רבא לומר לך שאדם יוצא בה י"ח בפסח שנעשית במים לא בשמן ודבש. תניא ב"ש אומרים אין אופין פת מרובה ביו"ט וב"ה מתירין. וכתב רבי' אלפסי ז"ל ה"מ בשאר יו"ט אבל בימי הפסח אסור למילש ולמיפא יותר על חמש רבעים קמח ועוד והיינו דקאמר רבא (מ"ח.) קבא מליגנאה לפסחא. ותמי' לן מאי קאמר דהא אמרו עלה מאי אריא בפסח אפילו ביו"ט אה"נ ותנא בפסח קאי ש"מ בפסח נמי פליגו ומסתבר בפסח נמי קאי וה"ק אין אופין מה שצריך לאפות פת מרובה עוגות גדולות אלא קטנות דטורח הוא וב"ה מתירין ובלבד שלא יהא יותר מקבא מליגנאה (ומ') [וי"מ] אין אופין אלא מאי דבעי לבו ביום וב"ה מתירין דס"ל כרשב"א (ביצה י"ז.) ממלאה אשה תנור פת שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא. ולא נהיר לן.
<h2>דף לז.</h2>
ת"ר יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצויירין ואעפ"י שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח אר"י דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים מפני מה אין עושין סריקין מצויירין בפסח מפני שהאשה שוהה עליהם ומחמצן אמר להם כו' בני לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם אבל הנחתומין הרגילין בעשייתן מותרין וסריקין המצויירין עשויין בצורה בלא תבלין ונהגו שלא ליתן מלח במים של עיסה מפני שהוא כרותח ולא היא דהא אמרינן ותיקא שרי והא תניא ותיקא אסור ל"ק האי במיא ומילחא הא במשחא ומילחא ש"מ במילחא שרי ותו דשמואל מליח כרותח כשאינו נאכל מחמת מלחו הוא.
תנן התם הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה מאן חלת משרת חלוט של בעלי בתים אר"ל הללו מעשה אילפס הן ומעשה אילפס פטורין ר' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ומסקנא הרתיח ולבסוף הדביק ד"ה חייבין בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח כ"פ בהדביק ולבסוף הרתיח ר"ל סבר פטור ור"י ס"ל חייב מעשה אילפס הן ואפי' הדביק ולבסוף הרתיח חייב והללו שעשאן בחמה. ואיכא פלוגתא ביני רבוותאי איכא מאן דפסק כר"י ור' אחא נמי הכין פסק ואיכא מאן דפסק כר"ל בשהרתיח ולבסוף הדביק [אבל הדביק ולבסוף הרתיח (עי' רי"ף)] פטורה ואיכא מאן דפסק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור אבל מעשה אילפס פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח ומסתבר' (דר"ח) [דר"י] לא פטיר אלא הדביק ולבסוף הרתיח דאין להם אלא האפוי בתנור אבל בשהרתיח ולבסוף הדביק חייב ובהא ליכא מאן דפליג ומדקאמר (א"נ) [לא] דכ"ע מעשה אילפס פטורין הכי ס"ל כדקתני בברייתא בלשון חכמים א' זה וא' זה עשאן באילפס פטורין בתנור חייבין ויוצא בה י"ח בפסח (כר') [כדאיתא] בפרקא דר' אחא ז"ל (שאיל' ע"ז). וסופגנין ודובשנין דקא איירי כעין חלות תודה נינהו רביעית המתחלקת לכמה חלות הלא"ה מצה עשירה היא. מיהו הדביק ולבסוף הרתיח וחזר ואפאו בתנור הל' כת"ק. וליתא לר"י דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא, מהא דאייתי רבי' אלפסי האי חליט דקאמרינן מצה היא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה י"ח בפסח (יבמות מ'.) אלמא אע"ג דחלטו מעיקרא כיון דהדר אפי' בתנור או באילפס לחם איקרי ואדם יוצא בה י"ח בפסח ואע"ג (דרביכה) [דרבינא] לא איירי באפיה דחלוט סתמא דבתר דחלוט הדר אפי לה וגרסינן (שם) במנחות רצה חלוט אוכלה רצה מצה אוכלה ואמרינן האי חלוט ה"ד אי מצה כו' ורבי' אפרים סבר מדמר רב אשי (בברכות ל"ח.) שמעינן דליתא לדר"י וצ"ע. ומסתב' כ"פ ר"י ור"ל כגון דעשאן באילפס שלא ע"י שמן דכעין תנור היא אבל ע"י שמן ד"ה פטור (ומברך) [ואינו מברך] המוציא ואדם [אינו] יוצא בה י"ח בפסח דגרסינן בירושלמי (חלה פ"א) ר"י אמר כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ויוצא בה י"ח בפסח רשב"ל אמר אינו חייב בחלה ואינו אומר עליו המוציא ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח א"ל ר"י ובלבד ע"י משקה כלומר ע"י משקה מודה שאינו מין לחם ופטור מן החלה ומכולן אבל שלא ע"י משקה אני אומר שחייב מתני' פליגא על ר"י הסופגנין והדובשנין פטורין מן החלה פתר לה בשנעשה בחמה דתניא יוצאין בסופגנין שנעשו באור ולא בסופגנין שנעשו בחמה יוצאין בסופגנין שנעשין באור ולית הדא פליגא על ר"ל פתר לה כשהאור מהלך מן הצד ש"מ דר"י דמחייב בחלה יוצאין בה ידי מצה נמי קאמר ורבינו אלפסי דפסק כר"י בכולהו פסק בין בסופגנין בין בחלת המשרת דומיא דחליט, והא דגרסינן (תוספתא פ"ב) אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שאכל כזית מצה באחרונה סופגנין שנעשו בחמה א"נ שיש בו שמן הרבה. ופי' דפי' ר"ח ע"י משקה ומשום מצה עשירה, לא נ"ל דהא בחלה ובהמוציא עסקינן אלא אכולהו קאי ומשום דלא הוה כעין תנור וכ"ד שנעשה באילפס ע"י משקה כגון ניבילי"ש וזולתן פטורין מן החלה לד"ה דלאו כעין תנור הוא אלא כשאדם מגלגל ונותן באילפס בלא משקה חייב.
גרסינן בברכות (ל"ח.) ההוא כובא דארעא מברכין עליו המוציא כדאמרינן מר זוטרא קבע סעודתא עלייהו ומברך עליו המוציא וג' ברכות אמר מר בר (ר"ה) [ר"א] הואיל וכן אדם יוצא בה י"ח בפסח מ"ט לחם עוני כתיב. ומהא אייתי רבי' אפרים ז"ל דלא בעינן לחם האפוי בתנור ואי משום הא לא אריא דהא כעין תנור ממש הוא.
<h2>דף לח.</h2>
ירושל' (חלה פ"א ה"ה) תני מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר' הושיעא ע"ש ובוצע בירך ניאץ ד' הדא דתימר בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ש"מ דגזולה יצא בדיעבד דהא לא כתיב מצתכם. ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה א"ר אילא אלא המצות אם עשיתן כמצותן הם מצות ואם לאו אין מצות.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין את המורסן לתרנגולים אלא חולטין וכתב הבבלי (רמב"ם פ"ה הי"ח) מותר ללוש לתרנגולין מורסן או קמח ומאכילן מיד או עומד עליהן עד כדי שלא ישהה כדי הילוך מיל. וכ"ז שמנקרין בו או מהפכין בידו אינו מחמיץ. ואין לסמוך ע"ז שא"כ נתיר להשהות עיסה כדי הילוך מיל. ת"ר אלו דברים שאינם באים לידי חימוץ האפוי והמבושל והחליט שחלטו ברותחין ואמר רבא אפוי שבשלו קאמרינן. ולרבינו שרירא אעפ"י שחליט אינו בא לידי חימוץ (ומבשלין) [ומוגלשין] ע"ג הקמח היא החליטה, לא שמענו בשתי ישיבות שהתירו אלא לחיה ולחולה עפ"י בקיאין. וכן לר' האי מצה החלוטה ברותחין מצה היא אבל רבנן קמאי אמרו חליטה לא ידעינן היכי היא וכמה חולים טרחו על מי שעורים חלוטים ולא התירו חכמים אלא לחולה שהקשה חוליו ע"פ חכמים רופאים. תניא ר"י בר"י אומר קמח שנפל לתוכה דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ אר"פ והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף ובתוספתא (פ"ג) קמח קלי. אמרי דבי רב שילא ותיקא שרי והא תניא אסור הא במיא ומילחא הא במשחא ומילחא. ואמר אביי לא ליחרך אינש תרתי (חיטי) [שיבלי] בהדי הדדי ואסיקנא כולהו שרי כרבא דאמר מי פירות אין מחמיצין וכן הלכה.
<h2>דף מ.</h2>
ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ר' יוסי אומר שורן בחומץ [וחומץ] צומתן, א"ש אין הלכה כר' יוסי אמר ר"ח אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא שאילו מניחן ע"פ החביות של יין והן נתבקעין מאליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש [וכו' ואע"ג דעביד] (עביד) שמואל עובדא דנתבקעו ממש לא סמכינן עליה. וכ' רבי' אלפסי ז"ל כיון דלא אפסיקא הלכה עבדינן לחומרא כמר עוקבא דספיקא דאורייתא היא. וה"מ למיכל שערי בעינייהו אבל אי משתכח ביני בושילא ולא נתבקעו כיון דתערובת משהו מדרבנן לא אסרינן האי בישולא דאשתכח בהו תרי ותלתא שערי דספיקא דרבנן היא ולקולא. ואיכא מ"ד דהלכה כשמואל דמר עוקבא תלמיד דשמואל הוה ועוד אי לאו דקים בה לא הוה עביד עובדא. והכי מסתבר מדלא חש למר עוקבא, ואיכא מ"ד כי בעינן נתבקעו בלתותה שמועטת אבל במקום שרוי שהיה מרובה שירדו גשמים ששרו במים אעפ"י שלא נתבקעו אסורות ויהא אסור בב"י וב"י כי ההיא ארבא דחיטי דטבעי בחושתא (מ':). והמחמיר תע"ב. וה"מ שעורין דאסור לכתחלה אבל חיטין שרי ובעל נפש לא ילתות להן דאסור, כדגרסינן אמר רבא בעל נפש לא ילתות אפי' חיטין דשרירין אר"נ מאן ציית ליה לאבא דאכיל נהמי דעיפושא דהא בי ר"ה לתתו בי רבה בר אבין לתתו הדר אמר רבא מצוה ללתות דכתיב ושמרתם את המצות ואי לאו לתיתה שמור למאי. לרבי' אלפסי שדרו ממתיבתא אנן לא בקיאינן בלתותא והלכך אסור, וכן אמר ר' האי הראשונים לותתין ועכשיו אין אנו לותתין דלא ידעינן לתיתה כשרה היכי איתא. ואנן עד דאתא רבי' אלפסי נהגינן בלתיתה פורתא דלא מיקרי לתיתה אלא בשורה החיטין במים כמנהג חיטין של אספמיא אבל דבר מועט לזלף עליהן מותר (עיין לקמן) ומנהגא מלתא היא ולא שבקינין לי' דהא בי ר"ה ובי רבה לתתי ורבא אמר מצוה ללתות ועבדינן כמנהגא (זה שייך לעיל) ועוד דרבא (לא) [גופיה] הדר בי' דאיהו אמר מצוה ללתות ועבדינן כוותיה (דאיבו) [ד]אמר מצוה ללתות לקיים מצות שמור, וירושלמי מוכח דדבר מועט היא כתרי ותלת בגו מוריא ומותר (ע"כ) ואמר רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה. ופי' רבי' אלפסי ז"ל הזהרו בהם שלא יגע מים בעומרים ומיבעי לנטרינהו מעידן קצירה [והכי נהיגו התם ושלא הגיע בהם מים ליתא בגמרא ירושלמי דפסחים] (צ"ב) מר ברי' דר"ה מנקטא ליה בארבא [מאי דפי' רש"י] מלא עריבה או עריבות הרבה, לא דייק לן לישנא. אלא מסתב' דרבא הוא דאמר הפיכו לשם מצה בשעת קצירה לעשות בהם שימור הראוי אלמא קודם לישה בעי שימור ומר בריה דר"ה לא עביד בשעת קצירה אלא כשמביאין חיטין יפות בספינות היה אומר אילו יהי' לפסח לשמרן בשעת שימור. וכן מנהגנו כשמקבל אדם חיטים יפות אומר אילו יהיו לפסח כדאמרי' (נ"ג.) אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח היא אבל חטים לא, מנטרא לפסח קאמר.
לבעל הלכות לש א"י חש"ו לא יצא י"ח, ועבד ושפחה דלא טבלי אסור למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומא שרי. והכין חזינן לכהן צדק.
<h2>דף מ:</h2>
האי ארבא דטבעי בחושתא ושרי' רבא לזבוני לא"י (כי) הדר אמר רבא לזבננהו קבא קבא לישראל דליכלי קמי פסחא וה"ה לא"י אבל כולה אסור שמא ימכרנו לישראל אחר והישראל אינו מכיר החימוץ אבל חמץ מוכרו לא"י ואפי' בשעת הביעור ומסתב' שא"צ להודיעו שהרי יכול לאוכלו קודם הפסח ואם הודיעהו הוא נזהר שיכלה מרשותו קודם הפסח. ורבינו אפרים (דקשיא) [הק'] אמאי אסרינהו לחיטי שהרי לא נתבקעו (ופריך) [ופריק] לתיתה דעסיק בה לא אתי לידי חימוץ. לגאון לקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר ולא מחזקינין איסורא ויוצא בה י"ח בפסח אבל לכתחלה בעי שימור. לרב כהן צדק חטים שנגע בהן מים אם אינן לחות ולא נשתנה מראיהן והן קשות מותר לאכול מהן בפסח ואין חוששין לספק איסור דאיסורא לא מחזקינין ת"ר אין מוללין את הקדירות בפסח והרוצה שימלל נותן קמח ואח"כ נותן את החומץ וי"א [אף] נותן את החומץ ואח"כ נותן את הקמח עולא אמר א' זה וא' זה אסור משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכן הלכה. ובחסיסי שרי דרבה ממחי לי' בחסיסי פירש"י חסיסי קמחא דאבישונא והוא קמח קלי ולנ"ל דהא אמרי' (ל"ט:) לא למחי אינש קמחא דאבישונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמיע. ור"ח פי' כפי' רבינו אלפסי ז"ל והיא מצה אפויה וטוחנין אותה.
אין נותנין קמח לתוך חרוסת או לתוך חרדל ואם נתן יאכל מיד ור"מ אוסר א"ר כהנא מחלוקת לתוך חרדל אבל לתוך חומץ ד"ה ישרף מיד וא"ר כהנא א"ש הלכה כחכמים.
<h2>דף מא.</h2>
תניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נמוח וכן הלכתא והלכך זקן או חולה שורין במים ואוכלין.
<h2>דף מב.</h2>
מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחומצות תני חדא שופכן במקום מדרון ואיתא שופכן במקום אשבורן וכגון דנפיש וקוו, והא דתניא אף במקום אשבורן דלא נפישו ולא קוו, ואנן לא קים לן שיעור דלא נפישו ואין שופכן אלא במקום מדרון. תוספתא (פ"ג). האשה שכנסה מי תשמישו של נחתום ללוש בהן למוצאי יו"ט הרי אלו אסורין (ונראה) [יתר] ע"כ היו נוהגות שלא היו לשות במוצאי יו"ט בחמין שהוחמו ביו"ט. אר"י אשה לא תלוש אלא במים שלנו שנשאבו מאתמול ונצטננו בו ביום [דרש רבא וכו' ולא במים הגרופין פי' רב אלפס מים שנשאבו בו ביום ול"נ דהא] (והא) כבר אמרה רבא כו' אלא מסתבר' כרש"י הגרופים מן המוליאר. ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת פיר"ח לא תניח את הפת ותתעסק בדבר אחר עד שתשמור את הפת ויש אומרים לא תגביה ידה מן הפת עד שתדביק בתנור. וצריכה שתי כלים א' שמקטפת בו וא' שמצננת בה את ידיה. עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר [וכו' ר"א אמר אסור]. עברה ולשה (אסור) אפי' במים שלנו קאמר. וקי"ל כרב אשי. ומסתבר' הנ"מ למצה משתמרת ומים שלנו נמי למשמרת אבל לאכילה שרי דקי"ל (מ'.) בציקו של א"י אדם ממלא כרסו מהם כו' והוא שאין סדקין אבל רש"י פי' עברה ולשה אסור משום קנסא ול"ד לבצקות שא"י ואם שגג או נאנס מותר. בבלי (רמב"ם פ"ה הי"ב). עברה ולשה תחת שמש ולא צננה ידה הפת מותרת ואין לסמוך. (דאמר רבא) [אמר ר"פ] (יומא כ"ח:) יומא דעיבא כולה שמשא [וכו'] ואפי' בדוכתא דלא נפלה שמשא אסור למילש.
<h2>דף מו.</h2>
כיצד מפרישין חלה [בטומאה] ביו"ט רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל בצונן. אר"י(ב"ל) לא זהו חמץ כו'. ירושלמי הדא דתימא בעיסה שנטמאת אחר שגלגלה אבל נטמאת עד שלא גלגלה יעשנו קבין כדי שלא תתחייב בחלה.
<h2>דף מח:</h2>
ואמר רבא קבא מליגנאה לפסחא וכן לחלה ושיערו מ"ג ביצים מנין (ל)חלה והיינו ה' רבעים קמח ועוד ואמרו רבוותא משקל ז' מאות וב' זוז. ואמר רב יוסף הני נשי דידן נהגו למיפא קפיזא קפיזא וכר"א דאמר הסל מצרפן לחלה דאר"י א"ש הלכה כר"א. וטבלא שאין עליו לבזבזים עלתה בתיקו. וחלה האידנא דרבנן היא ולקולא. ואנן שיעור משקל לא נהיגו לן וחיטי איכא דקלילי' ואיכא דלא קלילי ושיעור ביצים איכא קטנים ואיכא גדולים ולא בריר לן טוטופות או גדושות. ונוהגין השתא ללוש מדות קטנות ולאפות כל אחד וא' בפ"ע כרב יוסף אליבא דר"א וכך יפה לנו שלא לשרוף את החלה שהא"י מרננים עלינו בזה. ובהא מילתא (דסבירא ליה) [דסל] מצרפן איכא פלוגתא ביני רבוותא. איכא מאן דאמר לחייב עיסה שנילושה שלא כשיעור אבל עיסה שנילושה כשיעור לא פטרה דלא אשכחן צירוף אלא גבי מע(י)לות דתנ' (חגיגה כ':) הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקידוש אבל לא לתרומה [ותנן (חלה פ"ב מ"י)] ר"א אומר נטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל (כבר) [כדי] חלה מעיסה שלא הורמה ונותן פחות מכביצה באמצע ליטול מן המוקף מדמצריך חוט של בצק אלמא צרוף לא מהני. ואיכא מ"ד מהני. ומסתב' דלא בעי צירוף דכיון דקי"ל דשיעור חלה א' מכ"ד למאי איצטריך צירוף אפי' עמדו בתוך הבית מצטרף דאין כאן קולא דחלה ומן המוקף הוא ובברכה אחת פטר את הכל והא דתנן מניח פחות (מרביעית) [מכביצה] באמצע עיסה טהורה ועיסה טמאה לאו בעריבה אחת אלא בבית א' או בב' עריבות מדקא מקשינן בירושלמי (חלה פ"ב ה"ג) ואין הבית מצטרף ומשני ש"מ אם היו שניהם טהורות הבית מצרפן להיות מן המוקף ולענין חלה הבית מצרף וא"צ כלי ומברך ברכה אחת לצאת מהן.
תניא (פסחים מ"ח.) ר' אומר הלכה כר"א ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא. וקי"ל הלכה כר' מחבירו וכתב רבי' אלפסי ז"ל ועוד הא דר"א שייכא בהא אחריתא דר"א דאמר אף הרודה לסל הסל מצרפן לחלה וכבר פסק שמואל הלכה כר"א ואפי' (בענין) [כעכין] שאין נושכת זא"ז הסל מצרפן לחלה, אלא מיהו הנ"מ בא"י דחלה דאורייתא וטמאה לא חזיא לא לכהן גדול ולא לכהן קטן אלא שריפה, אבל חלת חו"ל דרבנן קורא לה שם ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל (בכורות כ"ז.) אין חלת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א. ומדברי רבותינו, הא דשמואל בחלת האור מיירי, דאי בחלת כהן מתניתין היא דתנן (חלה פ"ד מ"ח) ג' ארצות לחלה מא"י עד כזיב [שהחזיקו בה עולי בבל] חלה אחת (בה עולי רגלים) מכזיב עד הנהר [שהחזיקו בה עולי מצרים] ב' חלות. של אור יש לה שיעור של כהן אין לה שיעור [מן הנהר ועד אמנה ולפנים] שלא החזיקו בהן לא אלו ולא אלו [ב' חלות וכו'] וטבול יום אוכלן ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסורין לזבין ולנדות וליולדת. ירושלמי מכזיב עד הנהר של אור יש לה שיעור שהוא דבר תורה. כלומר שהחזיקו בהן עולי מצרים של כהן אין לה שיעור מד"ס יפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה שנשרפת יפריש לכהן ולא יפריש לאור שלא יהא אומרים תרומה טמאה נאכלת מתוך שהיא בא לכהן הוא נשאל מטור אמנה ולפנים זו"ז מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת וש"מ בח"ל שניהם מד"ס וחלה של כהן טבול יום אוכלן ולר' יוסי אפי' טבילה ל"צ ובעל קרי אוכלה אבל לזבין ולמי שטומאה יוצאה עליו מגופו אסור אפי' לר' יוסי [אלא] בטבילה, וה"ג בירושלמי אסורין לזבין ולזבות וכו' אף ר"י מודה בה, חומר בדבר שטומאה יוצאה עליו מגופו ולא (כבערב) [בעי הערב] שמש. והלכך הא דאמר שמואל, בחלת האור מיירי. והיינו דגרסי' (בכורות שם) אמר רבא הקצה חלה ואכיל לה כהן קטן שקליה בריש מריה ושדיא בנורא והדר מפריש אחרינ' כדי שלא תשתכח תורת חלה ואכיל ליה אפי' (כ"ג) [כהן גדול] והיינו דאיכא בין חלת האור ובין חלת כהן דאילו חלת האור לא אכיל ליה אלא כהן קטן דאינו ראוי לטומאה דקטן אוכל נבלות הוא וכיון דמדרבנן הוא ספינן ליה, אבל גדול שטומאה ראוי לצאת מגופו אעפ"י שהוא טהור אינו אוכלה לעולם אבל חלת כהן אפי' כ"ג בטבילה נמי שאין לו טומאה יוצאה עליו מגופו ולזבין וזבות נדות וליולדת ולמי שטומאה יוצאה עליו מגופו מותר (בהערב) [בלא הערב] שמש והיינו דקאמר הרב אלפסי ז"ל דאכיל ליה כהן קטן, אבל גדול אפי' בטבילה אסור. ומיהו מסתברא כדקי"ל (בכורות שם) תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אפילו איכא קטן ואינו קורא לה שם עד מוצאי יום טוב. ומסתברא דשמואל עד שיטבול קאמר ואחר טבילה מותר וצ"ע. ולפי שראיתי מנהג פרבינציא מימות אבותם שלא היו מפרישין חלה אלא בפסח, שמא עשו אותה כתרומה ומעשר שרבותינו הראשונים היו אוכלין חוליהן בטהרה אחר חורבן והיו מפרישין חלותיהן בטהרה והיו נוהגין שמטה ויובל, ומנהגם כרבותינו שבא"י, ועכשיו בטלה טהרה ממנו ובטלו תרומות ומעשרות בח"ל ובטלה חלת ח"ל. ומקרוב התחילו להפריש, כי אני ראיתי שאין מפרישין אלא בפסח, ומברכין עליה זמן. וגרסי' בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום ומאן אינון רובים תרגמוניא. והם שהיו אוכלין חוליהן בטהרה היו מפרישים אבל אנו האיך נפריש שמא יאמרו תרומה טמאה נאכלת לכהן ומשבטלה חלת כהן נתבטלה חלת האור כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת. ותניא גבי חלת ע"ה (גיטין ס"ב.) אין עושין חלת ע"ה בטהרה אבל עושה עיסת חולין בטהרה ונוטל ממנה כדי חלה ומניחה בכפישא או באנחיתא. וכתב רבי' יצחק אבן גיאות ז"ל כל ישראל בשאר ימות השנה נוטל חלה ושורפה ועליה מברכת ואחריה מפריש חלה ונותנה לכהן וביו"ט שאסור לשורפה אופה (בריצ"ג שלפנינו ליכא תיבת "אופה") ונותנה לכהן שלא יצאה עליו טומאה מגופו ואם לאו מניחו עד מוצאי יו"ט ושורפה. צרפתי. כ"ג שטבל לקריו והעריב שמשו (ה"ת) [ה"ה] ככהן קטן ואי ליכא כהן קטן א"נ איכא כהן קטן ואין רוצה לקבל וא"נ ליכא כהן גדול שירצה לטבול א"צ להפריש אלא אחת וחלת כהן גדול בימי טומאתו וכל נדה שגזרנו בח"ל אטו א"י אינו אלא בקרובי א"י כדאיתא בירושלמי (עי' שביעית פ"ו ה"א) ומצרים שהיא קרובה עשאוה כא"י למעשר שני כדי שיסמכו עליהן בשביעית אף עמון ומואב שהם קרובים ובע"ז (כ"א.) אפי' למ"ד כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש החמירו בסוריא שהיא קרובה. וגרסינן בבכורות (כ"ז.) טמא מת טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת ח"ל ודינן כטבול יום בעלמא הן ולית הלכתא כותייהו ושריא. וע"כ לא נהגו לעשר בשדות וה"ה לחלה לא נהגו באלו הארצות. וגרסי' במסכת (שבת) [מנחות] (ע'.) ה' דברים חייבים בחלה. החיטה והשעורה והכוסמת שיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין ומצרפן זב"ז. ומקשינן בירושלמי מהא דתנן (ריש חלה) התם החטים אינן מצטרפין עם הכל חוץ מן (החיטה) [הכוסמין וכו'] ומשנינן כאן בנשיך כאן בבליל, עירב ובלל הקמחים מצרפן, השיכן זב"ז שעושה עיסה מכל אחת ואחת [אין] מצרפן [וכו'] חוץ מן החטים. ואלו שקורין אבוניי"ש המעורב בין החטים בבליל מצרפן וא"צ לברר בשביל חטה.
רג"א שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור א' זו אחר זו. וחכ"א ג' נשים עוסקות בבצק א' לשה וא' עורכת וא' אופה כלומר שהאחרונה לשה והאמצעית עורכה בצק שלה וכדתניא לשה היא מקטפת וחבירתה (אופה) [וכו'] היא לשה חברתה אופה תחתיה וחוזרת חלילה וכ"ז שעוסק' בבצק אינו בא לידי חימוץ אבל לר"ג האחרונה שהה כנגד (ב') [ג'] היסיקן וב' אפיות [כך] (ו)מפרש בירושלמי וליתא לר"ג. והלכך כל אשה צריכה להתעסק בבצק בלא שהיה.
